Make your own free website on Tripod.com

התנסות אישית .2

בשעת ערב מוקדמת, בתקופת שירותי הצבאי, חזרתי הביתה והשתרעתי עייף על המיטה בחדרי. נים לא נים הרגשתי לפתע כמו יד קרה נוגעת בברכי. הפנתי את מבטי, אך לא היה איש בחדר. מלבד הורי שכבר שכבו לישון לא היה איש בבית. לפתע שמעתי בראשי קול מוכר שאמר ברומנית: "תדאג לילדים שלי". הזדעזעתי. היה זה קולה של דודתי שנפטרה חודשים אחדים קודם.

השנים עברו ומחייל רווק הפכתי לסטודנט להנדסת חשמל. יום אחד שכבתי לנוח ליד אישתי. לפתע הרגשתי נוכחות נוספת בחדר השינה. התחושה התעצמה וקיבלה את המוחשות של סבי, שכבר לא היה בין החיים מזה חודשים מספר. סבי הביע את רצונו לקרוא עיתון.

בבוקר שבת יפה כתבתי להנאתי תוכנה גראפית מעניינת על המחשב האישי. אישתי ושני ילדי ישנו עדיין. לפתע קלטתי רגשות. מישהו היה מרוצה מאוד ממה שאני עושה. התחושה המוזרה סקרנה אותי. עניין אותי מאוד לדעת מה גרם לכך. תחושה חזקה של נוכחות התחילה להיווצר מאחורי גבי. הסתובבתי - אבל לא היה שם איש. בו בזמן נוצרה במוחי תמונת חלק תחתון של פנים. לפי הקמטים נוצר הרושם שזוהי אישה זקנה שמעולם לא הכרתי. הפעם החלטתי שאני "מדבר" איתה. יצרתי במוחי שאלה סתמית: "איך קוראים לך?" "אולגה" הבזיקה התשובה עוד לפני שסיימתי להגדיר את השאלה במוחי. "בת כמה את?" "86" באה התשובה המהירה כבזק. "מאיפה את?" לפתע חדרה לתודעתי ההבנה שאני משוחח עם רוח רפאים. הפסקתי בבהלה.

התחלתי לעבוד כמהנדס מחשבים באחד המפעלים הגדולים בארץ. באחד הערבים סיימתי את עבודתי מאוחר ומיהרתי הביתה. בעודי נכנס למכונית קלטתי בת-קול בראשי: "הזהר". הנוכחות שישבה לידי היתה חזקה מאוד ולא ניתן היה לטעות בזהותה. היה זה אבי שנפטר כמה חודשים קודם לכן ממחלת הסרטן. הייתי המום. חשבתי שאני מדמיין. אבל התחושה שהוא יושב במושב שלידי היתה חזקה וברורה. ניסיתי לשוחח איתו במחשבתי אבל לא הצלחתי. התקשורת היתה מקוטעת ולא ברורה. לא ממש שמעתי קולות, הכל היה במישור עדין של "נדמה לי". אבל הנוכחות שלו התמידה ונמשכה גם בימים הבאים. נכנסתי ללחץ. הפעם לא הרשיתי לעצמי להתעלם ממה שקורה לי כפי שעשיתי בעבר. החלטתי שאם אמנם זוהי רוחו של אבי לא אשיב את פניו ריקם. מצד אחר חששתי לצלילות דעתי.

הליווי במכונית נמשך גם בימים שלאחר מכן. לא הבנתי מה בדיוק קורה. חששתי שאני ממציא הכל כתופעה פסיכולוגית. ליתר ביטחון שיתפתי את רופא המשפחה. הוא אמר שהתופעה מוכרת לו והוא צופה שהיא תעבור עם הזמן. התופעה לא רק שסירבה להיעלם אלא התמסדה. יום אחד חניתי במקום שלא היה בו שדה ראייה מספק. התנעתי ורציתי לצאת בהילוך אחורי. לפתע קלטתי שאבי אומר לי בשקט להמתין רגע. עשיתי כדבריו. משאית כבדה חלפה מאחורי מכוניתי. נשארתי המום, לא היה כל ספק, אם לא הייתי שומע בקול אבי, הייתי מתנגש במשאית הדוהרת. מאורע זה שיכנע אותי שאני מתקשר עם משהו יותר ממשי מאשר פרי דמיוני.

ערב אחד עבדתי על המחשב בבית. הרדיו ניגן ברקע. מכיוון שהקליטה היתה משובשת שלחתי את ידי לכוון את המקלט. כנראה כיוונתי גם משהו בראש, כי לפתע שמעתי שוב את קולו של אבי צועק: "תכתוב, תכתוב, תכתוב!!!". לקחתי נייר ועט והתחלתי לרשום כל מה שעלה בדעתי. המלים והמשפטים זרמו ברצף מהיר. זה היה התקשור הראשון שלי בכתב. קיבלתי מסרים מאבי ומסבתי. לפתע הגיע משהו לא מובן. מישהי לא מוכרת "עלתה על הקו" וביקשה לחפש את הבן שלה שנפטר. לא עניתי לה, הנחתי את העט. לקחתי את הנייר הכתוב והחבאתי אותו. פחדתי.

לאחר ימים אחדים, נרגעתי והעזתי לנסות שוב. הפעם עשיתי שימוש במעבד התמלילים שבמחשב. פשוט הדפסתי: "אבא? אתה שומע אותי”? להפתעתי התשובה לא אחרה לבוא. אצבעותי הדפיסו במהירות הבזק כל מה שעבר במוחי. היה נדמה לי שאני מנהל דו-שיח דמיוני עם עצמי. אבל המהירות היתה גבוהה אלף מונים מחיבור עצמאי הדורש מחשבה מרובה. לאחר שסיימתי, חזרתי לקרוא את הכתוב. להפתעתי היה הדו-שיח רציף ברור והגיוני. התשובות שיקפו בבירור את אופן הדיבור של אבי ואת אישיותו.

התקשורים נמשכו, וחששותי גברו מיום ליום, אבל סקרנותי ביטלה כל חשש שהיה לי. כדרכי, התחלתי לשאול שאלות. "הסביר לי מה קורה פה?!" אבי השתדל לענות לי כמיטב יכולתו והבנתו.

יום אחד שאלתי שאלה קשה והתשובה התקבלה בלשון רבים. שאלתי את אבי לפשר הדבר והוא ענה שהוא איננו לבד. הוא נמצא בקבוצה של אנשים במצבו כלומר, במלים פשוטות: "רוחות", שהשתדלו לענות על שאלותי. הידע שלהם היה רב יותר משל אבי, והם סיפקו לי הסברים מרתקים מאוד על העולם שלהם כפי שהם מבינים אותו. התהליך תפס תנופה. התקשורים התרבו והתחלתי לקרוא על הנושאים הללו בכל ספר שיכולתי למצוא. ספרייתי הלכה וגדלה מיום ליום, וכן קבצי התקשורים.

לילה אחד התעוררתי לקול בכיו של בני. התיישבתי על המיטה וראיתי את אישתי הולכת לכיוון המרפסת. היא לבשה חלוק קטיפה אדום עם רקמת פרחים. ניסיתי לזהות את הבגד, ואז התחוור לי שלאישתי אין בכלל חלוק כזה. החלוק נראה יותר כמו שמלת אישה מהמאה הקודמת. הראש והרגליים לא נראו. סובבתי את ראשי לעקוב אחרי אישתי וראיתי לתדהמתי בזווית העין שאישתי ישנה לצדי. הדמות בחלוק האדום המשיכה את דרכה למרפסת, ודהתה.

כאדם בעל השכלה מדעית וטכנית מעולם לא תרתי אחר המיסטי והמסתורי. הראייה הלוגית והשקולה לא אפשרה לי לקבל דברים לא מוסברים. ואולם הסכמתי שאיננו יודעים הכל. ולכן עלינו להיות פתוחים לדברים חדשים. המיסטי, הנשגב או האלוהי לא היווה אף פעם מטרת חקירה בשבילי. יחד עם זאת הלהיב אותי סוג הספרות המוגדר כמדע בדיוני מכיוון שז'אנר זה שילב נושאים טכניים ומדעיים מתקדמים עם עתידנות ואפשרויות תיאורטית מעניינות שהלהיבו את דמיוני. אהבתי לתהות על אפשרויות של קיום על סף חור שחור או ביקום מקביל. קיומם של חוצנים נראה לי כהסתברות ודאית למדי. אבל הנושא של קיום הנשמה אחר המוות לא, ולא הצלחתי להעלות הסבר מניח את הדעת לתופעה, אפילו לא הסבר דמיוני. ספרים שקראתי בנושא קיום הנשמה בנפרד מהגוף הפיזי לא נראו לי משכנעים. מעבר לקריאת כמה ספרים בנושא, לא עשיתי מאומה על מנת לחקור זאת באופן מעשי... עד לאותה תקופה בחיי, מעולם לא השתתפתי בסיאנס ולא פניתי לאנשים, כגון, מדיומים העוסקים בתחום.

הקושי הגדול היה שלא יכולתי לשתף אחרים במה שקורה לי. ידידי וחברי לעבודה מכירים אותי כמהנדס מחשבים וכאדם שקול ורציונלי. כיצד אגלה להם שאני משוחח עם רוחות...?

ואז יצרתי קשר עם מדיום והילר מקצועי מפורסם, ולריו בורגוש. הוא אישר את אותנטיות התקשורים שלי ועזר לי לעכל את מה שקורה לי. על מנת לשכנע אותי, תקשר ולריו עם אבי ומסר לי פרטים שרק אבי ידע. שאלתי שאלה שיועדה לאבי, ומיד קלטתי משפט תשובה ממנו ולא עברה שנייה וגם ולריו חזר באוזני על אותו משפט. והוכיח ששנינו קולטים אותו דבר. לעתים הייתי מרגיש נוכחויות בחדר ומבחין בדמויות דהויות ברקע. במהרה התיידדתי עם ולריו ושנינו ניהלנו שיחות ארוכות. הוא הסביר לי שהגוף הפיזי הינו רק חלק קטן ממה שאנו מכירים כבן-אדם. הגוף הפיזי הולך בדרך כל בשר, מת ונקבר, אך מה שנשאר ממשיך לחיות ולתפקד. ניתן אף ליצור איתו קשר. בלשונו, הגוף הפיזי כמוהו כמכונית שהנשמה נוהגת בו. כשהמכונית מתיישנת מחליפים אותה לדגם חדש. משהו מוזר היה קורה לי בשיחות איתו. לפעמים נוצר הרושם שהאישיות של ולריו משתנה, כאילו שאני משוחח עם אדם אחר. היה ברור לי שלא רק ולריו מעוניין לספק את סקרנותי... גם "הרוחות" שעבדו איתו.

יום אחד בדרכי לטיפול של ולריו, הטרידה אותי בעיה רפואית. הלכתי וחשבתי שוב ושוב: "האם ישמישהו שיכול לעזור לי?" לפתע קלטתי קול עמוק שואל אותי שאלות ספציפיות בקשר לבעייתי. גוון הקול והשאלות יצרו רושם ברור של אדם אינטליגנטי בעל ניסיון, אולי רופא. פנים עגולות עם שפם וזקן קטנטן הצטיירו בראשי. השיחה בראשי נמשכה כל הדרך לולריו. התלבטתי מה עובר עלי? למרות זאת המשכתי בשיחה. כשהגעתי לולריו סיפרתי לו הכול והוא פרץ בצחוק רם: זה ד"ר סטפן, הוא היה מנתח אוסטרי מפורסם. הוא פטפטן גדול, אפשר לתקשר איתו כל הלילה. תעזוב אותו.

באירוע שהתקיים באולם שמחות היתה המוסיקה חזקה כל-כך עד שכל שיחה הפכה לשיח-חרשים. על מנת להפיג את השעמום בין הסלטים לרבע העוף החלטתי לעשות ניסוי ולבדוק את יכולת התקשור החדשה שלי. הפניתי את המודעות שלי פנימה ושאלתי אם יש מישהו באזור. לא עבר רגע וקלטתי רצף מלים לא מובנות בשפה שנשמעה כמו ספרדית. עניתי משהו במחשבתי כדי למשוך תשומת לב, לבסוף תקשרנו באנגלית. בת שיחי הנעלמה התפארה בעברה כילידת ספרד וסיפרה על חייה באנגליה הויקטוריאנית. תוכן השיחה, גוון הקול והתמונות שקלטתי כללו מראה שלה בתקופת הזוהר שלה באנגליה, ויצרו דמות ממשית להחריד. בת-שיחי לתקשור התגלתה כרוח, הדרה דרך קבע במקום. היא התגלגלה בדמות אישה שחיה ונפטרה זקנה, סמוך למקום שבו ניבנה אולם השמחות.