כיצד התחלתי לתקשר

1982

בשעת ערב מוקדמת, בתקופת שרותי הצבאי, חזרתי הביתה והשתרעתי עייף על המיטה בחדרי. נים לא נים הרגשתי לפתע כמו יד קרה נוגעת בברכי. הפנתי את מבטי, אך לא היה איש בחדר. מלבד הורי שכבר שכבו לישון לא היה איש בבית. לפתע שמעתי בראשי קול מוכר שאמר ברומנית: "תדאג לילדים שלי". הזדעזעתי. היה זה קולה של דודתי שנפטרה חודשים אחדים קודם.

השנים עברו ומחייל רווק הפכתי לסטודנט להנדסת חשמל. יום אחד שכבתי לנוח ליד אישתי. לפתע הרגשתי נוכחות נוספת בחדר השינה. התחושה התעצמה וקיבלה את המוחשות של סבי, שכבר לא היה בין החיים מזה חודשים מספר. סבי הביע את רצונו לקרוא עיתון.

בבוקר של שבת יפה כתבתי להנאתי תוכנה גראפית מעניינת על המחשב האישי. אישתי ושני ילדיי ישנו עדיין. לפתע קלטתי רגשות. מישהו היה מרוצה מאוד ממה שאני עושה. התחושה המוזרה סקרנה אותי. עניין אותי מאוד לדעת מה גרם לכך. תחושה חזקה של נוכחות התחילה להיווצר מאחורי גבי. הסתובבתי - אבל לא היה שם איש. בו בזמן נוצרה במוחי תמונת חלק תחתון של פנים. לפי הקמטים נוצר הרושם שזוהי אישה זקנה שמעולם לא הכרתי. הפעם החלטתי שאני "מדבר" איתה. יצרתי במוחי שאלה סתמית: "איך קוראים לך?" "אולגה" הבזיקה התשובה עוד לפני שסיימתי להגדיר את השאלה במוחי. "בת כמה את?" "86" באה התשובה המהירה כבזק. "מאיפה את?" לפתע חדרה לתודעתי ההבנה שאני משוחח עם רוח רפאים. הפסקתי בבהלה.

התחלתי לעבוד כמהנדס מחשבים באחד המפעלים הגדולים בארץ. באחד הערבים סיימתי את עבודתי מאוחר ומיהרתי הביתה. בעודי נכנס למכונית קלטתי בת-קול בראשי: "הזהר!". הנוכחות שישבה לידי היתה חזקה מאוד ולא ניתן היה לטעות בזהותה. היה זה אבי שנפטר כמה חודשים קודם לכן ממחלת הסרטן. הייתי המום. חשבתי שאני מדמיין. אבל התחושה שהוא יושב במושב שלידי היתה חזקה וברורה. ניסיתי לשוחח איתו במחשבתי אבל לא הצלחתי. התקשורת היתה מקוטעת ולא ברורה. לא ממש שמעתי קולות, הכל היה במישור עדין של "נדמה לי". אבל הנוכחות שלו התמידה ונמשכה גם בימים הבאים. נכנסתי ללחץ. הפעם לא הרשיתי לעצמי להתעלם ממה שקורה לי, כפי שעשיתי בעבר. החלטתי, שאם אמנם זוהי רוחו של אבי, לא אשיב את פניו ריקם. מצד אחר חששתי לצלילות דעתי.

הליווי במכונית נמשך גם בימים שלאחר מכן. לא הבנתי מה בדיוק קורה. חששתי שאני ממציא הכל כתופעה פסיכולוגית. ליתר ביטחון שיתפתי את רופא המשפחה. הוא אמר שהתופעה מוכרת לו והוא צופה שהיא תעבור עם הזמן. התופעה לא רק שסירבה להיעלם אלא התמסדה. יום אחד חניתי במקום שלא היה בו שדה ראייה מספק. התנעתי ורציתי לצאת בהילוך אחורי. לפתע קלטתי שאבי אומר לי בשקט להמתין רגע. עשיתי כדבריו. משאית כבדה חלפה מאחורי מכוניתי. נשארתי המום, לא היה כל ספק, אם לא הייתי שומע בקול אבי, הייתי מתנגש במשאית הדוהרת. מאורע זה שכנע אותי שאני מתקשר עם משהו ממשי יותר מאשר פרי דמיוני.

ערב אחד עבדתי על המחשב בבית. הרדיו ניגן ברקע. מכיוון שהקליטה היתה משובשת שלחתי את ידי לכוון את המקלט. כנראה כיוונתי גם משהו בראש, כי לפתע שמעתי שוב את קולו של אבי צועק: "תכתוב, תכתוב, תכתוב!!!". לקחתי נייר ועט והתחלתי לרשום כל מה שעלה בדעתי. המלים והמשפטים זרמו ברצף מהיר. זה היה התקשור הראשון שלי בכתב. קיבלתי מסרים מאבי ומסבתי. לפתע הגיע משהו לא מובן. מישהי לא מוכרת "עלתה על הקו" וביקשה לחפש את הבן שלה שנפטר. לא עניתי לה, הנחתי את העט. לקחתי את הנייר הכתוב והחבאתי אותו. פחדתי.

לאחר ימים אחדים נרגעתי והעזתי לנסות שוב. הפעם עשיתי שימוש במעבד התמלילים שבמחשב. פשוט הדפסתי: "אבא? אתה שומע אותי?" להפתעתי התשובה לא אחרה לבוא. אצבעותי הדפיסו במהירות הבזק כל מה שעבר במוחי. היה נדמה לי שאני מנהל דו-שיח דמיוני עם עצמי. אבל המהירות היתה גבוהה אלף מונים מחיבור עצמאי הדורש מחשבה מרובה. לאחר שסיימתי, חזרתי לקרוא את הכתוב. להפתעתי היה הדו-שיח רציף ברור והגיוני. התשובות שיקפו בבירור את אופן הדיבור של אבי ואת אישיותו.

התקשורים נמשכו, וחששותי גברו מיום ליום, אבל סקרנותי ביטלה כל חשש שהיה לי. כדרכי, התחלתי לשאול שאלות. "תסביר לי מה קורה פה?!" אבי השתדל לענות לי כמיטב יכולתו והבנתו.

באחד הימים שאלתי שאלה קשה והתשובה התקבלה בלשון רבים. שאלתי את אבי לפשר הדבר והוא ענה שהוא איננו לבד. הוא נמצא בקבוצה של אנשים במצבו כלומר, במלים פשוטות: "רוחות", שהשתדלו לענות על שאלותי. הידע שלהם היה רב יותר משל אבי, והם סיפקו לי הסברים מרתקים מאוד על העולם שלהם כפי שהם מבינים אותו. התהליך תפס תנופה. התקשורים התרבו והתחלתי לקרוא על הנושאים הללו בכל ספר שיכולתי למצוא. ספרייתי הלכה וגדלה מיום ליום, וכן קבצי התקשורים.